| אוֹדוֹת
בַּמֶּרְחָב וּבַקְּלִינִיקָה (בַּיּוּרְט)
|לוּחַ אֵירוּעִים
| בְּלוֹג
|צוֹר קֶשֶׁר
שָׁלוֹם
פיוס עמוק עם כל החלקים שבי
זה לא חושך, לא אור
זה הזמן לחזור,
בוא הביתה, בוא,
איש ציפור.
בוא הבייתה / אהוד בנאי
הַדֶּרֶךְ הָאֲרוּכָּה מִכָּאן לְכָאן
יש בי חלקים שאני אוהב. כאלה שקל לי להראות לעולם. החלקים שיודעים, שמאמינים, שנותנים, שיוצרים, שמחזיקים אחרים.
ויש בי גם חלקים שפעם רציתי שייעלמו.
הילד שפוחד. האיש שכועס. המקום שמקנא. זה שרוצה לברוח. זה שמתבייש. זה שעדיין נושא בתוכו זיכרונות ישנים, עלבונות שלא נרגעו, בחירות שאני לא גאה בהן, מילים שאמרתי, דרכים שבהן התרחקתי מעצמי.
שנים חשבתי שהדרך אל השקט עוברת דרך ניצחון. שאם אהיה מספיק מודע, מספיק רוחני, מספיק חזק, אצליח סוף סוף להתגבר על כל מה שמפריע לי להיות האדם שאני רוצה להיות.
אבל לאט לאט גיליתי משהו אחר.
שלום פנימי לא נולד כשחלק אחד בתוכי מנצח את האחר.
שלום מתחיל כשאני מפסיק את המלחמה.
כשאני מסוגל להתקרב גם אל המקומות שאני הכי רוצה להרחיק. לשבת לידם. להקשיב. לשאול מה הם מנסים לספר לי. להבין שגם מתחת לכעס יש כאב. שמתחת לפחד יש משהו יקר שמבקש הגנה. שמתחת לבושה מסתתרת כמיהה עמוקה להיות אהוב.
פיוס הוא לא רגע חד פעמי. הוא תהליך של שנים.
עוד שכבה שמתרככת. עוד סיפור שאני מוכן לראות אחרת. עוד חלק בתוכי שמגלה שהוא כבר לא צריך לצעוק כדי שאקשיב לו.
והחלום שלי הוא פשוט.
לקום בבוקר ולא להיות אויב של עצמי.
לנשום בתוך החיים האלה בתחושה שאין בי חדרים נעולים. שאין בתוכי ילדים שנשארו מאחור. שאין צורך להסתיר, להוכיח או לברוח.
לא להיות מושלם.
להיות שלם.
לדעת שגם האור וגם הצל שייכים לאותו בית.
ואולי זה השלום שאני מבקש.
לא חיים בלי כאב, אלא לב רחב מספיק כדי להחזיק את כל מה שיש.
ומתוך הפיוס הזה, בשקט עמוק, להתחיל סוף סוף לחיות באמת.
הַסְטוּדְיוֹ שֶׁל נֹעַם - מרחב יצירה דיגיטלי
פיתוח אתר ותוכן: הסטודיו של נעם
ניהול תוכן